כיצד השתנו גבולות השיח הלגיטימי בישראל
המאמר בוחן את השינוי בגבולות השיח הלגיטימי בישראל, תוך התמקדות באופן שבו הימין עיצב את השיח הפוליטי והדחיק עמדות מרכז ושמאל. הכותב מציין כי מנהיגי מרכז ואף אנשי שמאל נמנעים מלהשתמש במילים כמו "שמאל" או לדבר על פתרון מדיני למצב הפלסטיני, מחשש לאובדן קולות. הם למעשה מאמצים את הנחות היסוד של הימין, לפיהן "שמאל" הוא אות קלון, חתירה לשלום היא חולשה, ושותפות עם מפלגות ערביות דורשת התנצלות.
המאמר מנתח תופעה זו דרך משנתו של מישל פוקו, הטוענת כי השיח עצמו מעצב את תפיסת המציאות והזהות. כאשר מנהיגים מצנזרים את עצמם ומתאימים את עצמם לשיח הקיים, הם מחזקים את שליטתו גם ללא כפייה ישירה. דוגמאות לכך כוללות את האופן שבו המילה "שמאלן" הפכה לכינוי גנאי, ואת האופן שבו אזרחים ערבים מוצגים כאיום, כפי שבא לידי ביטוי בסרטון של בנימין נתניהו בבחירות 2015.
הכותב מדגיש כי בעבר, תמיכה במדינה פלסטינית הייתה עמדה לגיטימית ומרכזית בשיח הישראלי, כפי שהודגם על ידי הסכמי אוסלו והצהרת נתניהו בנאום בר-אילן. כיום, מושגים כמו "ביטחון" ו"הרתעה" שולטים בשיח, בעוד ש"שלום" ו"פשרה" מזוהים עם תמימות וחולשה. המאמר מצביע על נרמול השנאה הבין-קבוצתית כשינוי מרכזי בשנים האחרונות, כאשר דברי הבלע עוברים מהשוליים אל המיינסטרים הפוליטי.
לבסוף, המאמר טוען כי למרות שניתן לייחס לנתניהו חלק מכריע בהחרפת השיח, הכוח פועל דרך רשת רחבה של פוליטיקאים, תקשורת ופעילים. שיקום החברה הישראלית, לטענת הכותב, ידרוש לא רק שינוי פוליטי אלא גם מאבק על המילים ועל גבולות השיח הלגיטימי, כך שפשרה לא תיחשב כניעה, ביקורת לא תיחשב בגידה, וזהות ערבית לא תהווה אזרחות על תנאי.
