מחיר ההצלחה
נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, ניווט את המדיניות המוניטרית בשנה האחרונה תוך התמודדות עם לחצים מגוונים, החל משר האוצר, דרך התעשיינים ועד נושאי משכנתאות. במשך כשנתיים, ירון שמר על ריבית בנק ישראל ברמה של 4.5%, גם כאשר מדינות מערביות החלו להוריד אותה. עמדתו נבעה מהנחה מרכזית: הסיכון לאינפלציה גבוה יותר מסיכון להורדתה המוקדמת, במיוחד במשק המתמודד עם מלחמה, גירעון תקציבי וחמש הורדות דירוג אשראי. ירון ראה בריבית עוגן לפרמיית הסיכון של ישראל וסירב לממן את הגירעון הממשלתי בריבית נמוכה.
בסוף נובמבר, לאחר כמעט שנתיים, החל ירון בהורדת ריבית מתונה, תוך דחיית טענות על כניעה ללחץ פוליטי. מאז, הריבית הורדה בהדרגה בארבעה שלבים, מרבע אחוז בכל פעם, מ־4.5% ל־3.5% ביולי. קצב זה היה מדוד יותר ממה שחזה בתחילה, אך הוביל לתוצאות מרשימות: האינפלציה ירדה לכ־1.5%, מתחת ליעד, וחטיבת המחקר צופה צמיחה של 4%.
ההצלחה בהורדת האינפלציה והצמיחה הושגה לא בזכות סיום המלחמה, אלא בזכות שינוי בתמחור הסיכון הביטחוני. ירידת פרמיית הסיכון של ישראל, כתוצאה מהתפתחויות במזרח התיכון, הפכה את המשק לפחות רגיש לאירועים ביטחוניים. הדבר איפשר את הורדת הריבית, אך במקביל הוביל לחיזוק משמעותי של השקל ביותר מ־20%, מה שפגע ביצואנים והוביל לפיטורים בהייטק.
התחזקות השקל הפכה לחזית המרכזית של השנה, כאשר התעשיינים דרשו התערבות בנק ישראל. ירון דבק בעמדתו העקרונית, בניגוד למגמה של שתיקה בפקידות המקצועית. הוא ספג ביקורת על כך שאינו פועל באופן נחרץ יותר.
השנה הקרובה צפויה להיות מאתגרת יותר. הריבית מתקרבת לרמה הניטרלית, מה שמצמצם את המרחב לפעולה. בחירות מתקרבות, תקציב 2027 מהווה חזית חדשה, והלחץ להחליש את השקל צפוי להימשך. השאלה המרכזית היא האם האסימטריה שאפיינה את המדיניות בעלייה תישמר גם בירידה, שכן טעות בכיוון ההפוך עלולה להיות יקרה.
