ישראל עוד לא דיקטטורה. אבל היא כבר בדרך ל"דמוקרטטורה"
המאמר דן בתופעה של "דמוקרטטורה", מונח המתאר משטר שאינו מבטל את הדמוקרטיה באופן רשמי, אלא שוחק בהדרגה את מהותה תוך שמירה על מעטפת חיצונית של דמוקרטיה, כגון קיום בחירות ופרלמנט. הכותב, דירקטור ופעיל חברתי, מסביר כי דמוקרטיה אינה נמדדת רק בבחירות, אלא בעיקר במה שקורה בין מערכות בחירות: הגבלת כוח השלטון, עצמאות מערכת המשפט, יכולתם של שומרי הסף לפעול ללא מורא, מקצועיות השירות הציבורי, חופש התקשורת, שמירת זכויות המיעוט והכרה בגבולות הכוח.
ה"דמוקרטטורה" מתחילה כאשר מאפיינים אלו נפגעים, לאו דווקא באמצעות אלימות או ביטול בחירות, אלא דרך חוקים, החלטות ממשלה, מינויים והצבעות בכנסת. כל צעד כזה עשוי להיראות לגיטימי בפני עצמו, אך הצטברותם מובילה לשחיקה מהותית. דוגמאות לכך כוללות החלשת עצמאות מערכת המשפט, הצגת שומרי סף כאויבים, דחיקת הדרג המקצועי לטובת נאמנות פוליטית, תפיסת ביקורת כבגידה, ודרישה ממוסדות המדינה להתיישר עם רצון השלטון.
הכותב מוסיף כי גם בתוך מפלגה שלטונית יכולה להתרחש שחיקה דמוקרטית פנימית, המתבטאת בריכוז כוח בידי מנהיג יחיד, שימוש במינויים לביצור שליטה, והעדפת נאמנות למנהיג על פני עצמאות מחשבתית. בנוסף, נדרשת תשומת לב לגבול שבין הנהגת המדינה למעגל המשפחתי של העומד בראשה, שכן השפעת בני משפחה על החלטות פוליטיות מחייבת שקיפות ובדיקה, שכן סמכות והשפעה חייבות ללכת יחד עם אחריותיות.
המאמר מדגיש כי למרות שראש הממשלה בנימין נתניהו נבחר בבחירות דמוקרטיות והממשלה נשענת על רוב בכנסת, אלו אינן סוף הדיון בדמוקרטיה. מנדט ציבורי אינו מעניק רישיון להסיר מגבלות מכוח השלטון. הכותב קורא לבחון את המצב הנוכחי, גם אם לא מגיעים עדיין לדיקטטורה מלאה, שכן דמוקרטיות נשחקות לעיתים קרובות בסדרה של צעדים קטנים, עד שמתברר כי המהות השתנתה, גם אם המוסדות והבחירות עדיין קיימים.
