ואולי אלו לא ״בחירות גורליות״

מערכת הבחירות הקרובה נתפסת כרגע מכריע בפוליטיקה הישראלית, במיוחד לאור אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה. עם זאת, יש הטוענים כי הבחירות לא יביאו להחלפת שלטון מיידית, אלא יכינו את הקרקע לשינוי עתידי, בדומה לשנת 1973 שהובילה למהפך רק ב-1977.

ההיסטוריה מלמדת כי שבר היסטורי, כמו מלחמת יום הכיפורים, מערער את יסודות השלטון אך אינו מבטיח החלפה מיידית. ב-1973, למרות פגיעה באמון הציבור ואיבוד מנדטים למפלגת השלטון, המערך המשיך לשלוט. המהפך הגיע רק ארבע שנים מאוחר יותר, לאחר תהליכים ציבוריים, פוליטיים וחברתיים שהעמיקו את שחיקת הסדר הישן והפכו את הליכוד לחלופה שלטונית לגיטימית.

כיום, הבוחר אינו שואל רק אם הממשלה נכשלה, אלא גם מהי החלופה המוצעת. תהליך של דה-לגיטימציה של השלטון הקיים, התרופפות נאמנות והופעת חלופה אמינה הם תנאים הכרחיים למהפך פוליטי. ללא חלופה רעיונית, פוליטית ופרסונלית ברורה, הציבור עשוי להעדיף את המוכר על פני הלא נודע, גם אם הוא מביע חוסר שביעות רצון מהממשלה.

האריתמטיקה הפוליטית הנוכחית, עם מבנה גושי מקוטב, מקשה על יצירת רוב קואליציוני ברור. גם אם גוש מסוים יזכה ביתרון אלקטורלי, הדבר לא בהכרח יתורגם ליכולת להקים ממשלה. יתרון מובנה נתון לראש הממשלה המכהן, שכן יריביו צריכים ליצור רוב חיובי, בעוד הוא צריך רק למנוע זאת.

נקודת החולשה העיקרית של המחנה המבקש להחליף את נתניהו היא היעדר חלופה מוגדרת. זעם והתנגדות אינם מהווים תפיסת שלטון. נדרשת חלופה רעיונית המסבירה מהי התפיסה שתבוא במקום הקיים, חלופה פוליטית המסוגלת לחבר קבוצות שונות, וחלופה פרסונלית שהציבור יכול להפקיד בידיה את האחריות. הופעת כוחות חדשים, כמו עופר וינטר, עשויה להציע אפשרות להחליף הנהגה מבלי להחליף זהות פוליטית, אך עדיין מוקדם לדעת את השפעתם.