סגלוביץ ורע"ם - סיפור של החמצה היסטורית
הצטרפותו של יואב סגלוביץ למפלגת רע"ם של מנסור עבאס הייתה יכולה להוות רגע מכונן בפוליטיקה הישראלית, אך הדרך שבה הוצגה המהלך הותירה תחושת החמצה. סגלוביץ, ניצב בדימוס ואיש מערכת הביטחון לשעבר, יכול היה ליצור מודל חדש של שותפות יהודית-ערבית, שבו ישראלי-יהודי רואה בפוליטיקה הערבית שותף לגיטימי ולא רק זירה שיש לפקח עליה או מאגר קולות. במקום הצהרות היסטוריות על שינוי יחסים, ניתנו הצהרות על מיגור פשיעה והשתתפות החברה הערבית ב'נטל', ועל סגלוביץ כ'שחקן עצמאי', במקום חזון של שותפות מלאה.
הכותב טוען כי הגישה הצרה של סגלוביץ, המתמקדת בפשיעה ובשירות לאומי, מפספסת את השאלה הפוליטית הרחבה יותר של שוויון אזרחי לערביי ישראל. הפשיעה בחברה הערבית אינה בעיה שניתן לפתור רק באמצעים משטרתיים, אלא היא נובעת ממציאות של הזנחה מוסדית ופערים עמוקים בתחומים רבים. לכן, מיגור הפשיעה צריך להיות חלק מתיקון אזרחי רחב, ולא מבחן נאמנות או תנאי מקדים לשוויון.
המאמר מדגיש כי שוויון אזרחי הוא זכות בסיסית בדמוקרטיה, ולא פרס על מילוי חובות. הדרישה מהאזרח להוכיח נאמנות, בעוד המדינה אינה נדרשת להוכיח את ראויה לה, היא היפוך סדר הדברים. לפני שמדברים על חובות, יש להבטיח שוויון זכויות ושייכות. תחושת הזרות והפליטות בקרב אזרחים ערבים נובעת מחוסר מימוש ההבטחה לשוויון, כפי שבא לידי ביטוי בספרות הערבית.
ההחמצה נובעת מכך שסגלוביץ לא הבין את המשמעות ההיסטורית של הצטרפותו לרע"ם. במקום להישאר 'עצמאי' ולהצהיר כי דעותיו לא ישתנו, היה עליו להפגין מחויבות לסיעה ולמאבק לשילוב ושוויון. הוא יכול היה להציג את השוויון כחלק מהחזון הציוני, כפי שדוד בן-גוריון חזה, ולא כדרישה מהערבים להתאים את עצמם למדינה, אלא שהמדינה תהיה נאמנה לעקרונותיה.
