הסוד שמשה רבנו גילה בפרשת נצבים: למה אנחנו מתוודים בלשון רבים?
פרשת השבוע, נצבים-וילך, עוסקת בברית חדשה בין הקב"ה לעם ישראל, המבוססת על ערבות הדדית, בניגוד למצב הקודם בו כל אדם נשא באחריות לחטאיו בלבד. ברית זו, המוזכרת לראשונה באופן מפורש לאחר כיבוש יריחו, מחייבת את כלל ישראל להיות ערבים זה לזה, כך שחטאו של יחיד משפיע על הכלל, וזכותו של יחיד מועילה לכלל.
התורה מציינת בפרשת נצבים: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם... לעברך בברית ה' אלוקיך". חז"ל, ביניהם ה"כלי יקר" וה"אור החיים", מסבירים כי מדובר בברית חדשה שתתקיים עם הכניסה לארץ ישראל, ברית הערבות ההדדית. עד אז, כל אדם נשא באחריותו האישית בלבד, כפי שעולה מדברי משה רבנו בעניין קורח: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?".
המעבר לברית הערבות ההדדית עודד את בני ישראל לקחת אחריות על מעשי האחר, בדומה לערבות כספית. כפי שערב כספי יתערב למנוע מבזבוז כספים שעלולים להגיע אליו, כך גם כלל ישראל נדרש להתערב ולמחות על חטאים, שכן הם משפיעים על כולם.
המקרה הראשון המדגים את ברית הערבות ההדדית הוא פרשת עכן בן-זרח, שגניבתו לאחר כיבוש יריחו גרמה לכעס אלוהי על כלל ישראל. אף על פי שעכן חטא וחזר וחטא במלחמות קודמות, רק לאחר הכניסה לארץ הוחלה הנהגת הערבות ההדדית, כך שחטאו הפך לנחלת הכלל.
הסבר זה לאופן הווידוי בלשון רבים, "אשמנו בגדנו גזלנו", ניתן על ידי האר"י הקדוש לרבי חיים ויטל. הוא הסביר כי ישראל נחשבים כגוף אחד, וכל אחד הוא איבר בו. לכן, הווידוי בלשון רבים הכרחי, שכן כל אחד חייב להתודות גם על חטאי חבריו. הרב אלישיב זצ"ל הרחיב זאת בהסבר על תפילות הכהן הגדול, המתוודה תחילה על עצמו, אחר כך על ביתו, ולבסוף על כלל ישראל, מתוך הבנה של אחריות אישית הולכת ומתרחבת.
