בדרך למצדה - האם עוד ניתן לעצור?
המאמר מזהיר מפני מדיניות ישראלית המונחית על ידי שיקולים רגשיים ובלתי רציונליים, המבוססים על תפיסות משיחיות, ועלולה להוביל לאסון נוסף בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. הכותב טוען כי הקונספציה שהובילה לסינון מידע והערכה שגויה של המצב ב-7 באוקטובר, ממשיכה להשפיע על קבלת ההחלטות, כאשר גורמים משיחיים מובילים את המדינה לכיוון של כוח מוגבר, דחיקת אוכלוסייה וגירוש, תוך התעלמות מהמציאות ומהמגבלות של צה"ל.
הכותב מבקר את הגישה הרווחת של "אי אפשר להאמין לערבים" ומדגיש כי הסכמי שלום מוצלחים, כמו אלו עם מצרים וירדן, מבוססים על זיהוי אינטרסים הדדיים ולא על אמון עיוור. הוא מצביע על כך שממשלת ישראל, בגיבוי גורמים כמו בצלאל סמוטריץ', מאפשרת הסלמה בשטח, מתעמתת עם העולם הערבי ומבזבזת את האשראי הבינלאומי, במיוחד מול ארה"ב.
המאמר מדגיש את הסכנה שבחשיבה משיחית, המתעלמת מעובדות, מגבלות משאבים (כוח אדם, אמצעי לחימה, יכולות כלכליות) ומהשלכותיה על המדינה, כמו הגירת אוכלוסייה משכילה. הוא משווה את המצב הנוכחי ל"דרך ללא מוצא" ואף ל"התאבדות לאומית", בניגוד למיתוס מצדה כסמל גבורה במצב של אין ברירה. הכותב קורא לחזור לשפיות, לדרך של דוד בן-גוריון, המבוססת על חזון, אסטרטגיה, קבלת החלטות מבוססות מציאות והבחנה בין יעדים לאומיים ליכולת השגתם, על מנת למנוע גלישה לאובדן.
