שלום כיתה א' תחת אש: יום הלימודים הראשון שאיש לא זוכר
שנת הלימודים הראשונה במדינת ישראל הריבונית, שנפתחה ב-14 בספטמבר 1948, התרחשה על רקע מלחמת העצמאות והקמת המדינה. למרות חשיבותה ההיסטורית והסמלית, פתיחת בתי הספר לוותה בקשיים רבים, שכן המציאות הביטחונית והחברתית הקשה בלעה את ההתרגשות.
בעוד שהמדינה נאבקה על קיומה, התמודדה עם אתגרי קליטת עלייה וניהול מערכות אזרחיות, נרשמו עיכובים בפתיחת שנת הלימודים, במיוחד בתל אביב. עיתונים כמו "על המשמר" ו"קול העם" הביעו ביקורת על ההזנחה וההפקרות, והדגישו את מצוקת הילדים שנותרו ללא השגחה מספקת בזמן שהוריהם בשירות מילואים או עובדים קשה לפרנסתם. חלק מבתי הספר שימשו כפליטים מיישובי קו העימות, מה שהוביל לצורך בלימודים במשמרות ואף בהפקעת מבנים.
בירושלים, למרות המצב הביטחוני המתוח והפגזות הלגיון הירדני, נפתחה שנת הלימודים במועד. תושבי העיר ראו בכך מהלך בעל חשיבות סמלית עמוקה, המסמל את החייאת העיר ואת הפיכתה למרכז שלטוני ישראלי, במיוחד עם חנוכת בית המשפט העליון באותו יום. עם זאת, המציאות הייתה קשה: אספקת מזון ותרופות עדיין הייתה בקיצוב, והעיר סבלה מחוסר קורת גג.
הקמת משרד חינוך ממשלתי התעכבה בשל חלוקה פוליטית-אידיאולוגית של מערכת החינוך לארבעה זרמים נפרדים לפני קום המדינה. מחלקת החינוך של הוועד הלאומי המשיכה לנהל את המערכת עד להקמת משרד החינוך ומינוי שר חינוך, תהליך שהושלם רק חצי שנה לאחר מכן, עם הבחירות הראשונות. הוויכוח על חינוך ממלכתי לעומת חינוך עצמאי נמשך גם שנים רבות לאחר מכן.
