סיפור לשבת שערי הגיהינום
הטור, שנכתב על ידי הדי בן-עמר, מתאר את חוויותיו האישיות בתיכון בליך בשנות ה-70, תוך השוואה למצב הנוכחי בבית הספר. בן-עמר מתחיל בתיאור כיצד נכדו כינה את בית הספר "שערי גיהינום" זמן קצר לאחר שהחל ללמוד בו, ומקשר זאת לחוויותיו שלו. הוא מתאר את בליך של שנת 1968 כמקום שמרני ובעל משמעת קשוחה, בניגוד לחלומו ללמוד בפנימייה צבאית. אביו התעקש שיסיים את לימודיו בבליך, מה שהוביל לעימותים.
העימות המרכזי היה עם גברת בלום, הממונה על המשמעת, שדרשה ממנו לקצץ את שיערו הארוך, שהחל לגדל בהשפעת תרבות הרוק וההיפיז. בלום טענה ששיער ארוך אינו נקי ומסודר, וסירבה להתחשב בטענותיו על חופש אישי. בעקבות סירובו, הובא למנהל, הרצל למדן, שאיים לגרשו מהלימודים עד שיסתדר עם השיער.
בכנס ראשי מועצות תלמידים בירושלים, בן-עמר שאל את שר החינוך דאז, יגאל אלון, מדוע אסור לתלמידים לגדל שיער ארוך, בניגוד למדינות דמוקרטיות אחרות. אלון השיב כי אין לו בעיה כל עוד השיער נקי ומסודר, ודבריו פורסמו בכותרת ראשית בעיתון "ידיעות אחרונות". למרות זאת, עם חזרתו לבית הספר, המנהל למדן התעלם מדברי השר ואיים לגרשו אם שיערו יעבור את גבול האוזניים.
בן-עמר משווה את התקופה הזו למצב הנוכחי, בו מנהלת בית הספר, הילה רומש, הזמינה את חבר הכנסת איתמר בן גביר להרצות בפני התלמידים. הוא מציין את תמיכתה של המנהלת בבן גביר, למרות ביקורת ציבורית, ומתייחס לשירתם של תלמידים "נשרוף לכם את הכפר" כביטוי לאלימות. הוא מסיים באמירה כי "שערי הגיהינום" נפתחו בבליך, ונדמה שאין מי שיסגור אותם.
