קשת אחים איך מעפילים להר - פרשת ניצבים-וילך

המחזאית דבורה עומר, בתה של הסופרת דבורה עומר, כותבת על תהליך כתיבת מחזה המבוסס על סיפור ששמעה מסבה, אריה לייב לויט, שהתרחש בספטמבר 1942 בגטו לודז'. אז בן 15, שמע סבה את ראש היודנראט, חיים רומקובסקי, קורא להורים למסור את ילדיהם מתחת לגיל 10, תוך שהוא משווה אותם ל'מטען עודף' שצריך לשחרר כדי שהספינה לא תטבע. הסיפור, שזעזע את המחזאית, הוביל אותה לתחקיר ולכתיבת המחזה "בשם הילדים".

המחזה, שבתחילה כלל דמות של כנרת המגיעה לפולין לטקס לזכר הגירוש, התפתח וכלל מקהלת ילדים בגטו שביצעה את האורטוריה "אליהו". המחזאית נתקלה בקשיים בהפקת המחזה, כאשר גורמים שונים טענו שהוא "רחב יריעה" וכי "היום אין עניין בסיפורי שואה". אולם, לאחר ה-7 באוקטובר, הדילמות ההיסטוריות מהמחזה החלו להדהד בשיח הציבורי, במיוחד בהקשר לחטופים ומחיר החיים.

לפני כשבע שנים, המחזה הוצג בפני דרמטורג תיאטרון בית ליסין, אבישי מילשטיין, שהביע עניין. למרות עיכובים, כולל מגפת הקורונה, המחזה עבר תהליך פיתוח. לפני חודשיים, לאחר בכורה בפסטיבל קריאה בבית ליסין, הודיעה מנהלת התיאטרון, ציפי פינס, כי המחזה יעלה בתיאטרון בית ליסין בעונת 2027.

במקביל, המחזאית משתפת סיפור אישי נוסף על דחיית כתב היד הראשון של אמה, הסופרת דבורה עומר, "דפי תמר", על ידי המוציא לאור מ. ניומן. המכתב, שזכה לכינוי "מכתב הדמעה", כלל ביקורת קשה על שגיאות דפוס ועל חוסר העניין ביומן של ילדה בת תשע וחצי. דבורה עומר הצעירה התאכזבה קשות והחליטה להפסיק לכתוב, אך בעקבות עידודו של שמואל, היא נדרה שאם לא יתקבל כתב היד הנוכחי, היא באמת לא תכתוב עוד. בהמשך, התברר כי אמה לא התאבדה כפי שחשבה, אלא נהרגה מפליטת כדור באימוני הגנה.