שחרור החטופים לא היה מטרת המלחמה בעזה
מסמך מטרות המלחמה בעזה, שנוסח בתחילת המלחמה, הגדיר את שחרור החטופים כ"מאמץ מירבי" ולא כמטרה מחייבת, בניגוד למטרות אחרות כמו "מיטוט שלטון חמאס". הדבר עומד בניגוד לתפיסת הציבור הישראלי, שסקרים הראו כי רואה בשחרור החטופים את המטרה החשובה ביותר. ראש מפקדת השבויים לשעבר, ניצן אלון, טען כי ההנהגה סירבה לעסקאות בשם "ניצחון מוחלט" כוזב, וכי כ-40 חטופים שנחטפו חיים נהרגו בשבי, חלקם כתוצאה מפעולות צה"ל או ממות בתנאי שבי קשים.
הניסוח של מטרות המלחמה הוביל לכך שהשבת החטופים לא עמדה בראש סדר העדיפויות של הממשלה, לא נדונה באופן מעמיק בקבינט, ושרים מסוימים אף התבטאו נגד עסקאות לשחרורם. חמישה שרים, בהם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, הצביעו נגד ההסכם שהשיב את אחרוני החטופים. התנגדותם, לצד אולטימטומים פוליטיים, עיכבה עסקאות שחרור והביאה להארכת סבלם ומותם של חטופים.
במהלך המלחמה, מספר חטופים נהרגו או נרצחו בתנאים שונים. שלושה חטופים נחנקו למוות מגזים בעקבות תקיפת צה"ל במנהרה, שלושה נורו בשוגג על ידי כוחות צה"ל לאחר שנמלטו, ושישה נוספים נרצחו בידי מחבלים ברפיח, כאשר תמרון צה"ל במרחב הוגדר כגורם נסיבתי להחלטת המחבלים.
התנגדותם של שרים מסוימים לעסקאות שחרור החטופים נבעה מהעדפת "ניצחון מוחלט" על פני השבתם. סמוטריץ' הצהיר כי החזרת החטופים אינה המטרה החשובה ביותר, ואורית סטרוק אמרה כי הניצחון במלחמה חשוב יותר. עמיחי אליהו קבע כי יש לטפל בשבויים רק בסיום הניצחון. למרות התנגדויות אלו, רוב הציבור הישראלי תמך בעסקאות לשחרור החטופים, גם במחיר סיום המלחמה.
