עשו לא-הרבה: מה החיוך של גדי ליכט מלמד אותנו על גבורה יהודית בשבת?
המאמר דן בשתי דוגמאות לגבורה יהודית, האחת אישית והשנייה קהילתית, המודגמות בתחילת שנת הלימודים ובחזרה ליישובים בצפון השומרון.
הכותב פותח בסיפור אישי על גדי ליכט, שהפגין חמלה וחיוך כלפי הכותב כשהיה תלמיד חדש בישיבה. מעשה זה, שנראה כפשוט, מתקשר למצווה מדאורייתא של אהבת הגר, כפי שמפורטת בספר החינוך. המצווה קוראת לא רק לגר צדק, אלא לכל מי שעוזב את סביבתו הטבעית ומוצא עצמו במקום חדש ללא תמיכה. התורה מזכירה את צרתם של בני ישראל במצרים כדי לעורר רחמים על אחרים, ומבטיחה ברכה למי שנוהג בחמלה.
החלק השני של המאמר מתמקד בסיפורה של משפחת בר-טל, שחזרה ליישוב כדים בצפון השומרון. בשל עיכובים, משאית ההובלה הגיעה מאוחר, והסבלים, שאינם דתיים, נאלצו לפרוק את הציוד במהירות כדי שהמשפחה תספיק להיכנס לשבת. למרות הכאוס והוויתורים, המשפחה חשה שזו הייתה השבת המכובדת ביותר שלהם, שכן כל המאמץ נועד למנוע חילול שבת של הסבלים. הכותב רואה בכך תיקון לחילולי שבת של הציונות החילונית, ומברך את חלוצי כדים על התנהלותם.
המאמר קורא לנהוג בחמלה ובהארת פנים כלפי חדשים, ולהפגין כבוד לשבת, תוך הדגשת הגבורה שבמעשים פשוטים אלו.
