הזמן הפסיק לעבוד לטובת איראן - ומי שצריך להקשיב לשעון הזה זו ישראל

מאז יולי לא יצאה מאיראן ולו חבית נפט אחת, מה שמצביע על כישלון המצור הכלכלי שהטילה איראן על המפרץ הפרסי. במקביל, למרות המצור האמריקאי, זרימת הנפט דרך המיצרים נמשכת בנפח משמעותי, אם כי לא ברובו איראני. הערכות מצביעות על כך שכ-40% מהזרימה העולמית עוברת דרך המיצרים, אך איראן אינה נהנית מכך.

ההנחות של שני הצדדים, איראן וארה"ב, לגבי השפעת המצור והסנקציות לא התממשו במלואן. איראן קיוותה שהעולם לא יעמוד בלחץ הכלכלי ויאלץ לסיים את המלחמה בתנאים איראניים, בעוד ארה"ב קיוותה שהסנקציות ישנו את התנהגות המשטר ויביאו להתקוממות עממית. בפועל, שני הצדדים תקועים, אך הלחץ הכלכלי על איראן גובר.

הכלכלה האיראנית נמצאת במצב קשה: הריאל מאבד ערך, האינפלציה עולה ומחסור בדלק הפך לשגרה. הנשיא האיראני אף הודה כי הסחר ירד ב-25% עד 35%. נקודת הזמן הקריטית, חמישה חודשים מאז הטלת הסנקציות, הגיעה, והשבועות הקרובים מכריעים.

הכוח האמיתי להחלטות נמצא בידי משמרות המהפכה, ולא בידי הדרג האזרחי הקורא למשא ומתן. מנהיגים כמו מוחסן רזאאי ואחמד והידי רואים במצב הנוכחי מלחמת הישרדות, ואינם מתחשבים בירידה ברמת החיים של האזרחים. יש הטוענים כי היחלשות הכלכלה היא חלק מאסטרטגיה לשמירה על כוח העמידה של המשטר.

איראן עומדת בפני שתי אפשרויות: להיכנע או להסלים. ההערכה היא שהסלמה צבאית, במיוחד לקראת הבחירות בארה"ב בנובמבר, היא האפשרות הסבירה יותר. הסלמה כזו עשויה לכלול תקיפות ימיות, אמריקאיות או של שלוחים, ואף תקיפה ישירה על ישראל, מה שישנה את מאזן הכוחות.

עבור ישראל, הסיכון המרכזי אינו קשור ישירות למחירי הנפט, אלא לשיקום התעשיות הצבאיות האיראניות במהלך הקיפאון היחסי. הסלמה איראנית עשויה להוביל לתקיפות בזירות שונות, חלקן עלולות להפוך ישירות לישראליות. מדינות המפרץ השכנות משלמות מחיר כבד מהקיפאון, ומעדיפות הפסקת אש קבועה על פניו.